”מוצר הצריכה הוא תופעה תרבותית, המורכבת מחפץ מעוצב שתהליכי ייצורו מעוגנים בחיקוי ומביאים אותו לידי פונקציונליות, תואם למקור עלום או גלוי, חדשנות בתהליכי ההמרה מהחפץ המקורי לחפץ המעוצב החדש, וגיוון הנובע מחיקוי שיש בו ’טעויות’ ותנועה בין הזהה לדומה. בחיקוי באופן פרדוקסלי מסתתרים חדשנות וגיוון, משום שהחיקוי מדמה את המקור, אבל באופן אחר”
אדם סמית׳ 1759
על פי ההגדרה של סמית, כאשר אנו מדברים על גופנים כמוצר צריכה, ובפרט על גופנים טכנולוגיים עכשווים, החיקוי מתייחס לצורתן המוכרת והמסורתית של אותיות הא’-ב’ השונות, שמקבלת איפיון מחודש על ידי גיוון, שימוש בטכנולוגיה וטרנדים חזותיים.
”בהיותה ה’מראה’ הבלתי נמנע של האובייקטים המיוצרים עכשיו, המצג הכללי של ההגיון שבבסיס השיטה, ומגזר כלכלי מתקדם המעצב באורח ישיר ריבוי גדל והולך של דימויים אובייקטים - הראווה היא הייצור העיקרי של החברה העכשווית”
גי דבור, ״חברת הראווה״ֿ, (1967) 2001, #15.
מרחב הייצוג החזותי בתרבות הקפיטליסטית עמוסת הגירויים שבה אנו חיים היום, הפך זה מכבר לשדה קרב. כטיפת מים באוקיינוס של דימויים, מה שאיננו נראה או איננו בולט מספיק, חדל להתקיים ונמחק בהדרגתיות מהזירה הכלכלית או התרבותית שאליה הוא משתייך.
”הקליגרף המיומן בסין העתיקה פיתח את סגנון היד האופייני לו באמצעות שקיפותו של המכחול שבו כתב ,וככל שהיה המכחול מוצלח יותר, כן עלתה כתיבתו יפה”
דון איידי, ״פוסטפנומנולוגיה וטכנומדע״, 2016: 91,92.
מאז המכחול הלכה והתפתחה הטכנולוגיה: דיו לכתיבה על פפירוס או קלף, עט לכתיבה על נייר, אותיות מודפסות ואותיות דיגיטליות. כל טכנולוגיה כזו, השפיעה על עיצוב צורתן של האותיות השונות באלפבית, הובילה להפצה של ידע, ויותר מכך, אף לשינויים חברתיים ותרבותיים של ממש. או כפי שטוענת תאוריית המדיום המודרנית והדטרמניסטית של מרשל מקלוהן: כל חברה מודרנית ומתקדמת מעוצבת על ידי טכנולוגיות התקשורת הזמינות לה, אשר בהמשך הופכות להיות הרחבות של החושים האנושיים שלנו. אם כן, מה שחשוב הוא לא התוכן העובר בטכנולוגיות התקשורת הללו, אלא הטכנולוגיות עצמן- המדיום הוא המסר.
